דיסטרביה

במקור: Disturbia
במאי: די. ג'יי. קארוזו
תסריט: כריסטופר ב. לנדון, קארל אלסוורת'
שחקנים: שיה לה-באף, שרה רומר, אהרון יו, דייויד מורס, קארי-אן מוס

אני לא אוהב את השכנה מהבניין ממול, או כמו שאני קורא לה, השכמו"ל.

אין לי התנגדות בסיסית לקיום השכמו"ל כצורת חיים שמבקשת לשרוד ולשגשג, אני הרי אפילו לא יודע איך היא נראית. מצד שני, אני יודע איך היא נשמעת: היא גועה כמו תאו מים הודי מיוחם, עם נימת לוואי קלה של צופר ערפל. אני לא אעשה לה כלום; אבל בניגוד אלי, יש אנשים שלא נרתעים מקצת אלימות ככלי לפתרון בעיות. או כדי לטפל באנשים מעצבנים. ובאנשים בכלל. האם מר טרנר, השכן של התיכוניסט קייל, הוא אחד מאותם קריזיונרים? קייל חושב שכן.

קייל עצמו (שיה לה-באף, 'רובוטריקים'), צריך להודות, קצת מג'נון לאחרונה, מאז שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית. הנער הבעייתי משדך בין האגרוף שלו לפרצוף של המורה לספרדית, ונשלח למעצר בית. במקרה שקייל עובר טווח מסוים, שנגמר פחות או יותר בחצר שלו, האזיק האלקטרוני שעל הרגל שלו מתחיל לצפצף, וגם משדר את זה למשטרה, שבאה ועושה לו "נו נו נו". מילא להישאר בבית ולהפסיד לימודים, אבל זה נופל עליו בתחילת החופש הגדול! בהתחלה, כל מה שנשאר לקייל הכלוא לעשות, הוא להימרח, להתבטל, ולרגל אחרי אנשים שגרים לידו. החיים נעשים בבת אחת מעניינים, כאשר לבית הסמוך עוברת אשלי השווה (שרה רומר), שבעקבות החום – והוראת התסריטאי – שוחה בבריכה שלה בבגד ים עם השפעות מינימליסטיות חזקות. יחד עם החבר הכי טוב של קייל, רוני (אהרון יו), השלושה נפגשים אצל קייל כדי למצות את הבידור שכרוך בהצצה לשכנים.

בהדרגה, קייל מתחיל לשים לב לשכן ממול, מר טרנר (דייויד מורס, '16 רחובות'), שאוהב לארח בביתו נשים צעירות ופוחזות משהו, ואולי גם לעשות להן דברים לא יפים. קייל חושד שהאיש עגום המבט אינו אלא רוצח פסיכופט, שעליו שמע בחדשות. כלפי חוץ, מר טרנר מפגין מזג אדיב, ואפילו מפלרטט עם אמא של קייל (קרי אן מוס, מהמטריקסים. אחח, איך שהזמן רץ: רגע אחד את טריניטי, ולפני שאת מספיקה למצמץ, המטריקס משתנה סביבך, ואת אמא בת ארבעים של טינאייג'ר מתבגר). למרות התנגדות הסביבה, קייל ממשיך לעקוב אחרי מר טרנר, ולא נרתע גם כשזה האחרון מתגלה כחמום מוח לא קטן.

לזכות לה באף עומדת העובדה שגם אם יש לו שם של דאודורנט, הוא לא נראה כמו דוגמן מקמפיין של בושם חדש, כך שהוא די אמין בתור נער ממוצע, ואפשר להזדהות איתו. לחובתו ייאמר שנאומי האהבה שלו לבחורות נהיים מביכים מסרט לסרט, וזה בסך הכול הסרט השני שלו שראיתי. שרה רומר, עושה רושם, היא אחת שעם קצת מזל, תוכל לעשות בעתיד משהו מעבר ללבישה רבת-הבעה של ביקיני, ואילו אהרון יו, החבר המזרח-אסייתי, הוא חד משמעית הדמות החביבה משלושתם, בעיקר כשהוא מחליט שמעקב אחרי רוצח פוטנציאלי הוא הזמן הכי טוב למתוח אנשים. התפקיד הטוב מכולם שייך כצפוי לדייויד מורס, שאכן היה גורם לי לשדר אס.או.אס אם הייתי נתקל בו בפתאומיות, אבל זו לא חוכמה. מורס נראה באופן טבעי כמו אחד שמחסל אנשים וקובר את הגופות במקומות לא קונבנציונליים – כל מה שהוא צריך לעשות כדי להפחיד זה לכווץ את העיניים ולחייך בשקט.

מתחת לפני השטח שלו כמותחן קיץ פשטני, 'דיסטרביה' ניחן גם בעומק מפתיע, בגלל ההקבלה שנבנית בו באיטיות בין הדמות של קייל לדמות של מר טרנר, והניתוח המדויק והעוקצני של סביבת הפרבר השלווה, אשר מוציאה את שניהם מאיזון – אלגוריה רבת עוצמה לחוסר המנוחה של חברת השפע והפשע המערבית.

סתם, נראה לכם? 'דיסטרביה' הוא סרט פשוט, שיודע מה הוא רוצה לעשות: לבדר. אפשר להגיד הרבה דברים רעים על תעשיית הקולנוע האמריקנית, אבל אי אפשר לקחת ממנה את המיומנות החלקלקה והקלילה בעשיית סרטים. בהתאם לכך, יש ב'דיסטרביה' קצת מכל דבר. חלק משמעותי מהסרט, במיוחד בחצי הראשון, הוא קומדיית-נוער רומנטית, שבה קייל מנסה להתחיל עם אשלי אך נתקל כל הזמן במכשולים הרגילים בסרטים כאלה – אתם יודעים: החבר הכי טוב, המסיבה הלא מתוכננת, החשוד ברצח בבניין ממול. בחצי השני, העיקר הוא הקטעים המותחים, כמו הנקודה שבה רוני מנסה לחדור לבית של מר טרנר, וקייל מתצפת עליו מהבית שלו כשעיניו יוצאות מחוריהן; הניסיון להחליט אם מר טרנר מנסה להרוג את הבחורה שנכנסה אליו הביתה, או שהשניים סתם עסוקים בפורפליי מסוג כלשהו. הרגעים האלה הם לא היצ'קוק, ואפילו לא ווס קרייבן, אבל הם מספיק יעילים. לצידם יש הפוגות קומיות, כשהמתח נשבר בפתאומיות, או בדיחות קטנות כמו מסע הנקמות שמתנהל בין קייל לילדים הקטנים מהמשך הרחוב.

שום דבר מזה לא מקורי, רציני או מיוחד, אבל השילוב מתפקד. עם זאת, הנקודה החלשה ביותר של 'דיסטרביה' היא תפניות מסוימות בעלילה. כמו שקורה הרבה בסרטים מסוגו, אחרי סוף הסרט נשארת הרגשה חמצמצה שהרוצח היה, איכשהו, גם גאון שטני שהערים על המשטרה במשך שנים, וגם מפגר קטנוני שלא ידע לברוח בזמן.

למי שאוהב את מותחני הנוער-נגד-הרוצח-הסדרתי שלו לא הכי הגיוניים, אבל קצת מותחים, קצת מצחיקים, וקצת מפחידים – 'דיסטרביה' מהווה סרט ראוי לצפיה. חוץ מזה, אני חושב שיכולה להיות לו השפעה מרגיעה ואנטי עבריינית על יחסי שכנות בין אנשים. לפחות, הוא גרם לי לוותר על החלום לחשמל את השכמו"ל – אני מרגיש, אני פשוט יודע, שאיזה תיכוניסט חטטן ממול ירגל אחריי, וינסה להסגיר אותי למשטרה.